אימהות, דמיון מודרך, הורות, הרצאות, חלומות, חשיבה חיובית, חשיבה חיובית מאמרים, יצירת מציאות, כללי, כללי, קורסים

לוותר על הודו בשביל פקק תנועה של יום ראשון בבוקר…

חשיבה חיובית זו הונאה עצמית. אני רואה את זה בעיניים שלכם. חשיבה חיובית זה הכל טוב והכל נחמד והשמש זורחת ולא משנה אם יש מלחמה בחוץ או אנשים שלא יכולים לגמור את החודש או מחלות וכאב וצער וסבל, העיקר שנראה את חצי הכוס המלאה ונחייך לעצמנו ולעולם גם אם אנחנו רוצים למות בפנים… לא פלא שכל כך הרבה אנשים נרתעים מהחשיבה החיובית ומגדירים את עצמם ריאליסטים עם שביבי שמחה ורגעי אושר, וזה מספיק.

באמת? זה מספיק?

ממתי זה מספיק לחיות חיים של מטלות ועשייה סיזיפית יומיומית בשביל להגיע לסופשבוע או לבת מצווה של הילדה או להולדת הנכדה או לבית החדש או לקידום בעבודה??? למה אנחנו מרגישים שעלינו להסתפק בשביבים וברגעים? אנו קוראים להם "שמחות" ברבים אבל הם לא רבים כ"כ בחיינו. וגם כשהם מגיעים, איננו נמצאים ביכולת ליהנות מהם כי הסוויץ' הזה הפנימי מהיומיומי והמתיש לקליל, חופשתי, חגיגיתי – קשה לנו מדי.
לקחנו את הגלולה האדומה
אני מסתכלת בפוסטים של זהר ( zohar carmi) בפייסבוק. את זהר הכרתי בהיריון האחרון שלי כשהיא שימשה לי כיועצת במהלך ההיריון. יש לה בלוג שנקרא: "לקחנו את הגלולה האדומה", הומאז' לסרט "מטריקס" בו הגלולה האדומה מסמלת את ההתעוררות מעולם האשליות. והיא התעוררה, היא עזבה יחד עם משפחתה את עולם המטלות האינסופי, וחיה חיים שלמים ושלווים בתאילנד, תוך כדי שתיית מיץ קוקוס ורכיבה על טוסטוסים וטיולים למדינות שכנות ו… פשוט לחיות. ולפעמים לבי יוצא לשם. לאו דווקא לתאילנד (הודו יותר מתאימה לי כרגע:), אבל למקום הזה שאתה מוציא עצמך ממרוץ החיים והופך את השביבים והרגעים והשמחות לדרך חיים, כל יום, יום יום.

הודו היא בתוכי…

ואז אני נזכרת. אני נזכרת לנשום. אני נזכרת שהמקום הזה לא מצוי בתאילנד, לא בהודו ולא בשום מקום על פני הגלובוס הזה. הוא מצוי בתוכי. בתוכנו. וכמה שאני נהנית לקרוא את הבלוג שלה, כרגע אני כאן. לא נוסעת לשום מקום, חוץ מאשר פנימה לתוכי. אני יודעת בוודאות שכל אחד יכול לחיות יותר מאשר לסמן עוד וי ברשימת המטלות האינסופית המתחדשת כל יום. כל אחד. וזו חשיבה חיובית. לא רק האמונה שהמקום של השלווה והחיות הגדולה והשמחה מצוי בתוכנו ולא בתנאים החיצוניים, אלא האמונה ביכולת של כל אחד להשיג אותו, אם יכוון לשם.

כמה זה פשוט? פשוט כל כך כמו לנשום

אל תתנפלו עליי, ברור ברור ושוב ברור שקל יותר לנשום אוויר אלפים צונן מאשר את הארובות בחיפה. אני יודעת. הסביבה מקלה ומאפשרת לנו להוציא צדדים שונים בתוכנו. בדרך כלל ישנה התאמה בין הסביבה לבין הרגשות והתחושות שעולים בנו, וככל שהסביבה יותר קלה ונעימה, כך קל לנו להוציא קלות ונעימות מתוכנו. וככל שהסביבה יותר קשה, עצבנית, חמה אוגוסט אששש ומאתגרת – כך יוצאים יותר הצדדים הקשים, העצבניים החמים אששש שלנו.

אבל הצדדים הללו מצויים בנו לא בסביבה!

וגם אם יותר קשה כאן להוציא את השלווה והשמחה, הרי זהו ניסיון חשוב מאין כמוהו
לכל כך הרבה אנשים קשה למצוא את הטוב והשמח והנעים בחיי היומיום שלהם כאן, כל כך הרבה אנשים מצויים בתוך הקושי והשחור של סיזיפיות יומיומית והתמודדות עם קשיים כלכליים, חרדות, בריאות ועוד, כך שכל אחד שמנסה ומצליח, ואפילו לרגע נותן לעצמו להרגיש את הנעים והטוב בתוכו ברגעים של קושי, ברגעים שהסביבה נדמית כלא תומכת בנעים ובטוב ובקל, מקל על עצמו ויותר מזה, מאיר באור נגוהות אדיר את כל סביבתו ומוסיף טוב שאין כמותו לסביבה הכואבת, לעיתים, שלנו.

ברור לגמרי שהאלפים השוויצרים יוציאו מתוכנו שלווה הרבה יותר מפקק ביום ראשון בדרך לתל אביב…

אבל אם אנחנו כבר מצויים בפקק הזה – בל נשכח את השלווה שגם קיימת בנו, מתחבאת בנו מתחת למעטה חום יולי אוגוסט, ואם רק נתכוונן אליה באופן מדויק יותר – גם היא תוכל לצאת. והשלווה שתצא מאתנו תאיר את כל הפקק! איננו זקוקים לאלפים בשביל זה. איננו חייבים אותם. וברור שאכילת קוקוסים בתאילנד תוציא מתוכנו שמחה הרבה יותר מישיבה בעבודה. אבל אם אנחנו כבר בישיבה בעבודה – יש בנו גם שמחה שיכולה לצאת. והשמחה שתצא מתוכנו תשנה את התדר של כל מי ומה שמסביבנו.

הכל קיים בתוכנו, הכל יכול לצאת ולהפוך להיות חיינו –

השאלה אם אנחנו מאמינים בשביבים וברגעים או בחיים שלמים של שלווה ושמחה.
השאלה אם אנחנו מחכים לאלפים או לתאילנד שלנו – או שאנו פועלים במקום בו אנו נמצאים עכשיו.
השאלה אם אנחנו מוכנים להיות המובילים של השינוי של התדר לא רק של עצמנו אלא של הסביבה שלנו במעגלים הולכים וגדלים.

איך עושים את זה?

זה הרבה יותר פשוט ממה שנדמה לכם.
יש כל כך הרבה דרכים להגיע לאותו מקום של להוציא מתוכנו את הקלות והנעימות גם בסביבה מאתגרת, ולהאיר ולשנות את התדר של חיינו שלנו ושל האחרים סביבנו. כל הדרכים חוזרות על אותו רעיון באופנים שונים:
לקטוע את רצף המוח השלילי האוטומטי. אפשר לעשות זאת באמצעות הנשימה. פשוט לנשום עמוק.
להתרכז במה שאנחנו רוצים ליצור לא במה שאנו רוצים להימנע ממנו. להתרכז בנעים, נחמד, שמח, קל שיש סביבנו ולתת לעצמנו לחוות אותו ולהרגיש אותו גם אם קשה למצוא אותו לעיתים קרובות, או גם אנו מסוגלים להרגיש אותו רק לרגע קטן בלבד.
להפסיק להתלונן על מה שלא עובד, ולבדוק מה יכול לעבוד ומאיפה יכולה להגיע הישועה הפרטית שלנו.

זהו תרגול ואימון של המוח שלנו

שיוצר נתיבים חדשים למוח חיובי. וכמו כל תרגול ואימון, בפעם הראשונה אנו מרגישים שזה לא הולך לנו, אולי לקחנו על עצמנו יותר מדי אולי אין לנו כישרון לזה… אבל ככל שאנו מתנסים בתרגול החיוביות הזו יותר, כך היא תלך ותגדל ותהפוך לחוויה טבעית ואוטומטית יותר ויותר כשהמוח שלנו ינוע בנתיבים החדשים שיצרנו, בקלות. ובעשותו זאת יעלה את תדר השמחה והשלווה שלנו בתוכנו, בכל מצב וסיטואציה, וישפיע באותו האופן על כל מי שסביבנו. לא רק לעצמנו אנו מביאים מרפא באמצעותו, אלא לפקק ביום ראשון בבוקר בדרך לתל אביב, כולו. וזו חשיבה חיובית.

מאמרים קשורים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.