אימהות, הורות, הרצאות, חינוך ילדים, חשיבה חיובית, חשיבה חיובית לילדים, חשיבה חיובית מאמרים, כללי, מחשבה חיובית, מערכות יחסים

זה לא הכי חשוב שהילדים יהיו מאושרים…

2012-12-29-13.44.16היא עמדה לצדי, מסתכלת בחיוך על הבן שלה, ילד חמוד למראה כבן 6, שהיה עסוק במלאכת פרוק עוגת היומולדת, שהיא טרחה ועמלה עליה, כשהוא שולף בידיים דביקות את הסוכריות מעל ומתוך העוגה. צוחקת, הפנתה אליי חצי מבט ואמרה: "העיקר שכיף לו, העיקר שהוא מאושר."

באמת? זה העיקר?  מתי העיקר הפך להיות האושר של הילדים כערך עליון שעלינו להקריב בשבילו את כל שאר הערכים כמו כבוד למבוגרים, סבלנות, פרגון הדדי, אחריות, נימוס ואפילו הבריאות שלהם…?

כשאנחנו, ילדי שנות ה -80 והדורות שקדמו לנו, גדלנו, המשפט: "הכי חשוב שהילד מאושר" לא היה שגור על פי רוב הורינו. הכי חשוב היה שהילד יהיה מנומס, מסודר, נחמד, מכבד את המבוגרים, בעל אורך רוח וסבלנות… היו להורים שלנו ערכים שעמדו בפני עצמם והם התוו אותם  לנו ואפשרו לנו לגדול לתוכם ולממשם באישיותנו. האושר שלנו לא היה הדבר החשוב ביותר, במיוחד כשהוא עמד מול ערך אחר כמו כבוד להורים, למשל.

הוא משחק כל היום באייפד? לא נורא, העיקר שכיף לו והוא מאושר

הוא משתולל בבית עם החברים ובדרך ממלא את הספות בבוץ? – לא נורא, תראי כמה הם חמודים, העיקר שהוא מאושר

הוא מסרב לבוא ולנקות את הבלגן שעשה? – לא נורא, הוא משחק עכשיו עם החברים על הספות, תראי כמה שכיף לו והוא מאושר

האושר, אותו מושא חמקמק של חיינו, אותו גביע קדוש אליו אנו מייחלים ומקדישים את מסע חיינו, הפך להיות הערך העליון החשוב ביותר גם עבור ילדנו, ובדרך אנו רומסים ערכים רבים אחרים כולל את בריאותם שלהם:

ילדיי יהיו מאושרים הרבה יותר אם כל ארוחת ערב תהיה פיצה – במקום סלט וביצה,

ילדיי יהיו מאושרים הרבה יותר אם אקנה להם מתנות יקרות ליומולדת כמו אייפד ואייפון ואיי בכיס – במקום להגביל את הסכומים שאוציא

ילדיי יהיו מאושרים הרבה יותר אם בחגיגת הבת/בר מצווה יסעו לחו"ל – במקום לטיול להכרת שבילי הארץ

ילדיי יהיו מאושרים הרבה יותר אם לא אכריח אותם להכין שיעורים, להתאמן בכלי הנגינה שהם בחרו לנגן, לסדר את החדר, להשגיח את אחיהם הקטנים, לפנות את המדיח…

 

אנחנו מגדלים דור של ילדים שמתייחסים לאושר שלהם כערך ראשי ומדד לכל מעשה, ובדרך רומסים ערכים שפעם היו נר לרגלינו ויצרו את החברה הישראלית עליה הייתה גאוותנו רבה.

וכשאנו בעצמנו רודפים אחר האושר וזונחים לעיתים את העבודה, המאמץ, ההשקעה במקום עבודה או בזוגיות  – איננו יודעים איך להנחיל את הערכים הללו לילדנו, ומוצאים עצמנו שוב ושוב מובלים על ידם ומעניקים להם את מושכות המשפחה:

" הוא החליט שנסע לפריז" היא צוחקת "בחיי, אין לנו כסף. אמרתי לו שאולי השנה לא נסע לחו"ל, אבל הוא לא הסכים לוותר. עקשן כזה" היא מוסיפה בחיוך של גאווה.  "הוא" שדברה עליו היה בנה בן העשר. הוא החליט.

"היא כל כך מפונקת" לחשה לי חברתי והצביעה על בתה בת ה-12 "היא מוכנה ללבוש רק מותגים. אפילו אני לא קונה לעצמי מותגים, אבל היא לא מוכנה לוותר" אמרה ונימה של גאווה הופיעה בקולה.

כיצד הענקנו לילדנו את האחריות להחליט מה התקציב המשפחתי ועל מה אפשר להוציאו?

מדוע האושר שלהם, השמחה הרגעית בקבלת המותג או החופשה שרצו, חשובים לנו יותר מהתנהלות כלכלית נבונה והחלטות בוגרות הנלקחות בין המבוגרים במשפחה?

 

כל כך הרבה פחד שמא ילדנו לא יהיו מאושרים מניע אותנו להמשיך ולהזין את האושר שלהם על חשבון כל ערך אחר שרורש מאתנו עמידה על גבולות ואמירה הורית פסקנית שאינה נתונה למשא ומתן.

ובדרך אנו פוגעים בעצמנו ובם. מתוך אותה אהבה גדולה לילדנו, מתוך רצון לשמח אותם ולהעניק להם מכל הטוב שיש לעולם להציע, אנו פוגעים בהם שוב ושוב בכך שאיננו מלמדים אותם ערכים בסיסיים של חיים שהם אלה שיהפכו אותם למבוגר מאושר יותר, מכבד יותר את עצמו, את גופו ואת הסובבים אותו.

אנו ניזונים מחיוך האהבה הרגעי, מהחיבוק המיידי של ה"אמא את הכי נהדרת" מקריאת "אתם ההורים הטובים בעולם!" ומפחדים פחד מוות מהמבט הכועס, מטריקת הדלת, מהטחת אשמה שלכולם יש ורק אתם תמיד ורק אתם לא מרשים…

אנו מוכנים, בשם אהבתנו שאינה יודעת שובע, ובשל פחדינו האיום שמא הם לא יאהבו אותנו חזרה, ובשל חששינו הנורא מכל תחושת עצב או כעס שהם חווים, להקריב את עתידם על מזבח אושרם הרגעי הילדותי.

ואולי אם נפתח בתוכנו את האמונה בעצמנו כהורים,

את סולם הערכים הפרטי שלנו שבו מושגים ואיכויות רבות נוספות חוץ מאותו אושר מתעתע,

ואולי אם לא ניפול ולא ננסוק לשמיים מכל הטחה או חיבוק של הכרת תודה,

ואולי אם נזכור שהם הילדים ואנחנו ההורים ותפקידנו לחנך אותם ולהקנות להם ערכים שישמשו אותם כמבוגרים פעילים ותורמים לחברה ולעצמם,

 

נפסיק לרדוף אחרי חיוך האושר שלהם, ונתחיל לעצב אותם כבני אדם.

 

אוהבת

שירלי

בעקבות מבול המיילים שקיבלתי,  תודה תודה מקרב לב לכל מי שטרח להגיב, ואם יש לכם רעיונות ותגובות נוספות – אשמח עד מאוד אם תכתבו מתחת למאמר.

 

אוהבת

שירלי

מאמרים קשורים

17 תגובות על “זה לא הכי חשוב שהילדים יהיו מאושרים…

  1. מיכל הגיב:

    מאמר מצוין ומדויק כמו שרק שירלי יכולה לכתוב

    1. חבי גרופי הגיב:

      כל מילה אמת ויציב,! זה דור א ידע את יוסף… פורצי גבולות ולהורים יש חלק נכבד בעניין.

    2. שירלי נס ברלין הגיב:

      תודה על הפרגון:)

      1. אמא הגיב:

        שירלי שלום,
        מה ניתן לעשות בדיעבד לאחר שנים כאשר אני נוכחת לראות שהחינוך שנתתי היה בדיוק מהמקום שאת כותבת.ממקום של ריצוי .מבקשת אם אפשר עצה לא שיפוטית ,כי אני מתייסרת לא מעט על כל הנזקים שנעשו.

        תודה על ההבנה וההכלה.

  2. עדינה הגיב:

    שירלי שלום, מאמר נפלא, תבורכי, לצערנו ההורים שכחו את תפקידם , באנו לעולם לחנך את עצמנו מקסימום את ילידינו.

    עלינו ההורים לספק את צרכיהם ולא את רצונותיהם.

  3. ענבל הגיב:

    קראתי בעיון רב את המאמר.
    גדל פה דור של ילדים מפונקים עד כאב.
    בסופו של דבר הכל עניין של הרגלים וצורת החיים שאתה מתווה בתא המשפחתי שלך.
    אני בתור אמא לשלושה קטנים, פחות מעבירה לי בראש את המשפט "חשוב לי שיהיו מאושרים" ואולי כאן מתחילה הבעיה.
    אם ילד ירגיש אהוב, מחוזק, חכם, יפה, מטופל, מושקע ועוד – הוא גם יהיה מאושר.
    כל הרגשות הנ"ל לא נקנים בכסף ושום אייפוד חדש לא יגרום לילד שלי להרגיש חכם יותר. הבעיה העיקרית היא שהיום להורים רבים אין זמן להשקיע בילדים והחומרניות היא סוג של פיצוי.
    המינונים חשובים. גם אני מזמינה פיצה לארוחת ערב אבל אני מחליטה מתיי זה מתאים ומתיי לא.
    אצלנו הילדים לא מחליטים מה לעשות, הם יכולים להביע את העדפותיהם אבל אנחנו אלו שמחליטים. לא תמיד צריך להעמיד בפניהם אופציה של בחירה. יש לי חברה שמעולם לא אמרה לילד שלה "זה מה שהחלטתי" – זה עצוב בעיניי, אחר כך הילד הזה לא יוכל לקבל הנחיות מאף אחד בחייו. זוהי חולשה של ההורה מול הילד.
    מה לעשות?
    להציב גבולות ולעמוד בהם.
    להיות הורה ולא חבר של הילד שלך.
    לדעת שגם לא היא תשובה.
    לא לשכוח לחזק את הילד.
    לחבק ולנשק המון – את זה אי אפשר לקנות בכסף

    1. שירלי נס ברלין הגיב:

      תודה רבה ענבל על תגובתך, מסכימה לכל מילה. במאמר הבא אשמח להשתמש גם במה שאת כותבת ככלים לשנות את המצב. תודה, שירלי

    2. סימה בורקובסקי הגיב:

      הי שירלי

      כבר הרבה זמן גם אני מרגישה כמוך. התחלתי ללמד עכשיו חוגי אנגלית לילדים קטנים ואני כל פעם מוםתעת מהילדים שחלקם חסרי חינוך וחסרי גבולות ואני צריכה להתעקב על בעיות משמעת במקום ללמד וכל זה בקבוצות קטנות. מעבר לזה אני בשנת הבת מצווה בר מצווה לילדי ואני רואה איך הנורמה של דרך חגיגת הבת מצווה עם ההוצאות העצומות משפיעה על בתי שגם היא רוצה "כמו כולם". הילדים התרגלו פשוט לקבל כל מה שהם רוצים ורובם לא עוצר רגע וחושב מה הוא יכול להחזיר בחזרה מעצמו.

      1. שירלי נס ברלין הגיב:

        שלום סימה יקירתי, גם אני כרגע בשנת בת מצווה והחלטנו ההורים על שנה שיש בה הרבה תרומה לקהילה והכרה בנוכחות שלהם כחלק מחברה. אני בטוחה, מתוך הכרותי אתך, שתשכילי ללכת בשביל הזהב שיאפשר לבתך להרגיש דומה מבלי לפגוע בערכים שלך. ולפעמים, חייבת להודות, שהילדים שלי שומעים את המשפט : "אצלנו בבית זה אחרת…". לא תמיד, אבל בדברים החשובים באמת בעיני. זה קשה. קשה מאוד. לגדול בחברה מסוימת וליצור בה את הנתיב שלך ואת הנתיב עבור משפחתך, כזה שלא יבגוד בערכיך. לא תמיד אני מצליחה. מחזקת אותך בההתמודדות הלא פשוטה הזו, ומי יתן שהורים לילדים שאת מלמדת בחוגי האנגלית, יקראו את המאמר הזה…:)

  4. שושנה הגיב:

    מאמר חזק מתאר מציאות עגומה שבה החינוך נדחק הצידה והצורך של ההורים לרצות את ילדיהם

    תופס מקום חשוב יותר וחבל. ילד מחונך לא אומר ילד לא מאושר. בסופו של דבר הכל תלוי

    בהורים.

  5. כרמלה הגיב:

    בעז"ה

    שלום רב, שירלי

    כתבתך חזקה ומדוייקת וטוב שהתייחסת לנושא הזה המעורר התנגדות אצל הורים רבים.

    ALL you need is love בשיר של "החיפושיות" לנון ומקרטני, שבתה את ליבו של דור שהוריו

    לא ידעו לאהוב אותו, כי לא ידעו מהי אהבה כבר מזה מספר דורות.

    הדור המורעב לאהבת הוריו מרעיף על ילדיו שפע גולש של אהבה – מקיצוניות של חסר לקיצוניות של עודף.

    מה שאינו תחום בגבולות, אינו תקין !

    העולם נברא בניגודים, וכל ניגוד מהווה גבול לניגוד שמולו: לו היה רק שפע אור כל הזמן…בלי חושך אין

    הערכה לאור. החוף תוחם את הים וכך הלאה.

    אהבה שאין בה יראה, במובן כבוד, ציות, גבולות, משמעת, התחשבות וכו' היא הרסנית לטווח הארוך.

    ציפור לא יכולה להתרומם ולעוף כשיש לה רק כנף אחת, ולו גם כנף של שפע אהבה. כנף אחת משאירה

    את הציפור על הקרקע, בלי מעוף.

    הורה ש"רק" מאוד אוהב את ילדו, ולכן מסכים, מקבל, נותן, הכל לילד, עפ',י רצונותיו וגחמותיו של הילד,

    פוגע בנפש הילד,הנזקקת לסמכות הורית מאזנת,ולא מכין את הילד לחיים האמיתיים "בחוץ" , מחוץ

    למרחב ההורי/הביתי.

    הורה כזה מרגיל את הילד שהכל מגיע לו, בעוד שהחברה והחיים לא מתנהגים כך אל הילד בילדותו ובודאי

    לא בהיותו אדם בוגר,מבוגר.

    הילד מתרגל לחיות במודעות שרק הוא וסיפוק רצונותיו חשובים, והזולת , צרכיו ורצונותיו, לא מעניינים

    אותו, עד כדי אפשרות זלזול, רמיסה, פגיעה, התעללות, בזולת…

    הילד לא מתרגל לדחות סיפוקים, הכל מיד, ברגע זה, ולא לומד להיות עצמאי, לספק לעצמו את צרכיו.

    הוא מתרגל למקור חיצוני לו הדואג ועושה הכל בשבילו. המושגים שיתופיות והדדיות אינם קיימים

    בתודעתו. הוא רק בעניין של לקבל לעצמו את האינטרסים שלו.

    אלה לא תכונות של אדם שיכול ויודע לחיות בחברה ו/או בזוגיות, או להיות הורה. הוא עצמו תמיד במרכז

    של עצמו, הוא תמיד הראשון והיחיד אצל עצמו… מי ירצה להיות חבר שלו?

    זה מישהו שגם לא יכול להתמיד במקום עבודה, או בכל מקום ו/או מצב, בהם רצונו לא נעשה…

    הוא לא יודע להתמודד עם סירוב, עם דחייה, וכל זה הוא חלק מהחיים, חלק שבונה את החוסן הנפשי

    לחיים.

    הורים המתנהלים בעודף פינוק עם ילדיהם, גורמים להם נזק בל יתואר !!!

    הורים כאלה רואים רק את הרגע, ולא חושבים על הצד החינוכי שבכל תגובה ומעשה שלהם עם הילד.

    לא חושבים על האופן בו התנהלותם עם הילד, תשפיע על עיצוב אישיותו, ובכך תשפיע על חייו הבוגרים

    מחוץ לטווח "שליטתם" ההורית… הם לא תמיד יהיו איתו לאורך כל חייו …

    אלה הורים שלא יודעים להיות הורים, ולא מוכנים, מתביישים, גאים מדי, להודות בכך ולבקש עזרה

    מקצועית איך להיות הורים טובים – ואין הכוונה להיות הורים טובים בעיני עצמם, הורים שאופן ההורות

    שלהם מפצה אותם רגשית על עניינים נפשיים שלהם – אלא הכוונה היא איך להיות הורים טובים באופן

    הנכון לילד !!!

    רבים ההורים שבמקום ללמוד להיות הורים, מאפשרים לילד הכל, ו"מכסים" על בורותם באימרה

    "העיקר שיהיה מאושר"… יותר קל לא להציב גבולות ולאפשר לילד הכל…כי הצבת גבולות דורשת לעיתים

    עימותים עם הילד, ולהורה לא תמיד יש כלים להתמודד…

    ילד שנותנים ומאפשרים לא הכל, ויש לו הכל, לא מעריך כלום !!! לא יודע ליהנות מכלום !!! הוא רק תמיד

    רוצה עוד ועוד ועוד. יש לו הכל אך הוא מרגיש ריק !!! כי לדברים אין ערך !

    בלי ערך אין לשום דבר משמעות ונותרים עם ריקנות תהומית !!!

    הורה צריך לדעת קודם כל להציב גבולות לעצמו ולקבוע כללים מה כן, מה לא, כמה, מתי ואיך…

    על כל אלה ועל עוד, כדאי שהורה המרעיף רק חסד ואהבה ושפע על ילדיו כדאי שיחשוב היטב וישקול

    מחדש את אופן הורותו, ויפנה לקבלת עזרה להיות הורה המיטיב עם ילדו לטווח הארוך.

    לא להיות הורה הטומן ראשו בחול כי כשהילד יגדל ההורה יחטוף מכה רצינית כשיווכח מה יצא מהילד שלו

    לא מעטים הם ההורים הכואבים ואומרים: אבל נתתי לו הכל, תמיד איפשרתי לו מה שהוא רצה, למה עכשו

    הוא מזלזל בי, למה הוא גונב, למה הוא בחבורת צעירים עבריינית, למה הוא לא לומד הרי הוא כזה חכם,

    למה ולמה ולמה, לכל האכזבות של ההורה מהילד, בעוד הילד שבגר, הוא עצמו סובל מכך !!!

    לא מספיק שהילד חכם – הנפש צריכה להיות בריאה.

    ובריאות משמעה איזון בין לבין….בלי איזון,בלי שתי כנפיים, זוכרים? לא מתרוממים, אין מעוף…

    אי אפשר לעשות ה -כ – ל רק בשם האהבה !

    לכאורה בשם האהבה קרו הרבה אסונות בהסטוריה האנושית

    לכאורה בשם האהבה בני זוג רוצחים את בני זוגם (קוראים לזה "רצח רומנטי מקנאה)

    לכאורה, רק לכאורה, זו אהבה

    אהבה אמיתית לא פוגעת ולא כואבת.

    ואהבה אמיתית היא זו היודעת גבולות.

    אהבה ללא גבולות היא אהבה חונקת, אהבה הרסנית, בה האוהב נותן על פי צורך הנתינה שלו,

    ולא על פי צורך הקבלה של הזולת האהוב.

    לא כל מה שקוראים לו אהבה, הוא באמת אהבה…

    יש ביהדות מצוות עשה – מה עליך לעשות, ויש מצוות "לא תעשה" – מה אסור עליך לעשות.

    יותר קשה לקיים מצוות "לא תעשה". ובהורות, יש הרבה "עשה" אך הרבה הרבה יותר "לא תעשה"

    כי בהן באה לביטוי הצבת הגבולות, ההימנעות מעשייה על אף הרצון שלנו לעשות. בהתגברות על

    הרצון לעשות נמצאת גדלות הרוח…כי התגברות היא גבול…

    כשהורה מתגבר על אהבתו ורצונו להרעיף על ילדו, ולהרשות ולהסכים לכל דבר, יש רווח כפול:

    הילד גם לומד לדעת שיש גבולות וגם לומד מההורה להציב גבולות לעצמו ולאחרים. הוא מפנים ריסון עצמי,

    ולא צריך תמיד מקור חיצוני שיפעל עליו. לומד להתגבר על עצמו, ובכך ההופך להיות בעל בחירה

    וחופש,לומד להפעיל שיפוט וביקורת מה נכון, מה מתאים, מה טוב, מה ראוי – ומה לא, בהתאם לנסיבות,

    שאם לא כן הוא עבד משועבד לרצונות, תאוות וכל מיני "שגעונות" המסופקים בהתמדה ע"י ההורים ש"רק

    רוצים שהוא יהיה מאושר" , ובעצם משיגים בדיוק את ההפך !!! (כפי שהוסבר לעיל)

    בברכה
    כרמלה

    כדי להשיג את מאווייו, כי כך הורגל.

    1. שירלי נס ברלין הגיב:

      כרמלה יקרה, קראתי את דברייך החכמים ואני מסכימה אתך מאוד. אני חושבת שהנושא מורכב ודורש את התגייסות הכוחות שלנו לעמוד מול רצונות הילד ולהעניק לו את צרכיו. אך זהו תפקידנו כהורים ובמרוץ המטורף שבו אנו חיים, אנו שוכחים זאת או מתעלמים מכך או שאין לנו הכוחות לעמוד בכך. פירטת זאת בבהירות ונעם לי מאוד לקרוא אותך. תודה על דברייך, שירלי

  6. סימה הגיב:

    כל מילה בסלע. הורים מפרשים לא נכון את המילה "אושר". לא אחזור על דבריה של דורית גולדמן שהגיבה לפניי, אך הסכמתי עם כל אשר כתבה.
    צריך להפיץ כמה שיותר את הדברים האלה, כדי לתת כוח להורים שעומדים חסרי אונים מול ילדיהם.

  7. ורד הגיב:

    מדהים שירלי!
    אני מקריאה את זה לחבר שלי שיש לו ילדים "בעייתיים"
    הגרושה שלו עושה את כל הטעויות עם הפינוקים, והמותגים ומה לא.
    כשהם מגיעים אלינו כל שבועיים, אני פשוט נדהמת ממה שאני רואה.. "מפלצות קטנות" ללא חינוך.
    אנחנו גם אוכלים אוכל שונה, בריא ואורגני. והם לא מוכנים בשום אופן לגעת בכל מה שקשור לירקות ופירות. הם רגילים לג'אנק פוד עם הטלויזיה. זה פשוט נורא.
    יש לי ולבן זוגי דרך אחרת, ואני ועוד איך מציבה להם גבולות. הקטן שלו בן 5 פרח מאז שאני נותנת לו אחריות ולא מוכנה שהם יתנהלו בבית שלנו כמו בבית מלון. זה באמת עשה לו רק טוב.
    אך אימו עדיין לוקחת אותו למקלחת, מאכילה אותו כאילו הוא בן שנה, מפנקת אותו ומפלה בין האחים
    "כי הוא הקטן" והוא פשוט מתנהג נורא ואיום לאחיו ולסביבה.
    מצער מאוד כי כל מה שאנחנו מלמדים אותם, ומציבים להם גבולות, הם חוזרים לאמא וחוזרים לאכול כ"כ רע, להיות חצופים, לשנוא אחד את השני, וכל מה שמתלווה לילדים ללא חינוך.

    אני הבת זוג, מקבלת אותם כל פעם באימה. ומרגישה הקלה כשהם עוזבים והבית שב על קנו.
    כל מה שאת ציינת, אלו הדברים שאני ואביהם בן זוגי לחלוטין מוקיעים, אך יש את האמא ובן זוגה שהורסת אותם לאט ובטוח. וחבל. פשוט חבל לי עליהם. אני מנסה להראות להם אחרת, אבל זה לא קל.

    1. שירלי נס ברלין הגיב:

      ורד יקרה שלי, קודם כל את נהדרת שאינך מוותרת ושומרת על הערכים שלך בביתך. כמובן שהמפגש שאינו יומיומי אינו מאפשר "חינוך מחדש", אבל הדגש שלך צריך להיות במקום לשנות את הילדים, לשמור את הערכים שלך, על דרך החיים שלך, זו שמכבדת את הגוף, את הסובבים אותך, את הסביבה בה אתה נמצא. הילדים יצטרכו להתאים עצמם לערכים שאת עומדת עליהם לפחות בביתך. מה שקורה כשהם יוצאים מביתך – אינו בשליטתך, ונשמע שאפילו אינו בשליטתו של אביהם. אני בטוחה שהוא מצר על כך מאוד. תראו להם אלטרנטיבה אפשרית לדרך חיים שהם רגילים אליה מהבית, ואולי יום אחד, כשיגדלו מעט, יוכלו להבין ולהרגיש את הנכון והמדויק בדרך שאתם מייצגים. ילדים משוועים לגבולות ברורים, ואני בטוחה שגם היום אתם מהווים אי של שפיות בחייהם, גם אם הם לא מבינים זאת עדיין. תבורכו על כך. נשיקות חמות ממני, שירלי

  8. אמא אוהבת הגיב:

    שירלי שלום,
    קראתי את הכתבה ואני מזדהה עם כל מילה ומילה ,לא מתוך חוכמה גדולה אלא מתוך כאב שכך כניראה בלי לשים לב ובלי לדעת גידלתי את ילדיי.השאלה היא מה ניתן לעשות כאשר הילדים כבר בוגרים (מעל גיל 20)והתוצאות שכתבת ניכרות בשטח.
    תודה על תשובה ותגובה ללא שיפוט כי את זה אני עושה בעצמי בשנה האחרונה בלי סוף.

    1. שירלי נס ברלין הגיב:

      שלום אימא אוהבת יקרה, אנא האמיני כשאומר לך שלעולם אבל לעולם לא מאוחר לשנות. העניין אינו לשנות את ילדייך. את זה כבר לא תוכלי לעשות באופן ישיר. הם גדלו וחיים את חייהם. את עשית את הטוב ביותר שלך כפי שהבנת אותו בשנים ההן. זו הייתה המסוגלות שלך ואין להלין עליה או לבקר אותה. הדבר היחיד שאדם צומח יכול לעשות הוא ללמוד ממנה ולהרחיב את המסוגלות שלו ככל שהוא גדל. וזה בדיוק מה שאת עושה ועל כן – כל הכבוד לך!
      אינך יכולה יותר לשנות את ילדיך באופן יזום וישיר, אבל את עצמך כן, ואת היחס אליך בהחלט.
      השינוי הוא שלך את הדרך בה את מגיבה אליהם, ומה את מאפשרת להם לזרוק לכיוונך. הצבת גבולות ברורים של "מה מותר" ו"מה אסור" בדיבור/התנהגות/יחס אלייך – זו משימתך ואף פעם, אל מול אף אדם, אין זה מאוחר מדי להתחיל בה. האמירה המלווה את מעשייך ודברייך היא: "אתם מי שאתם, איני יכולה לשנותכם, אבל איני מוכנה ליחס/דיבור כזה אליי". אם תחזיקי באמירה זו, בשלווה ובאמונה, תתחילי לחוות שינוי אדיר שיוכל להשפיע גם על ראיית עולמם הפנימית זו שאינה קשורה דווקא לך. את מוזמנת להתקשר או לכתוב מייל ואמשיך לענות לך בשמחה. כל טוב ובהצלחה, שירלי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.