בעקבות מכתב שהגיע אליי מאם שבנה חווה מתח וכעס שהתבטאו באמירות בוטות ובהתנהגות מתחצפת כלפיה, כתבתי לה כמה רעיונות של החשיבה החיובית להתמודדות. הרעיונות האלה תומכים תהליך שנעשה בשיטה אדלריאנית. אני משתפת את כולכם ברעיונות משום שלדעתי הם רלוונטים לילדים רבים בגילאי בית ספר יסודי.
1. משחקי מחשב: מניסיוני, יש ילדים שהמחשב גורם להם לאגרסיה מוגברת. ההימצאות מול מסך ותנועת הידיים המונוטונית לצד התכנים האלימים, אינה מתיישבת היטב עם נפש הילד הזקוקה לתנועה ויותר מכל לתמימות ילדית. ילד בגיל בי"ס יסודי חייב להוציא אנרגיות. מחשב אינו מאפשר את זה וגם לא טלוויזיה. להפך. שני המדיומים האלה מגבירים אגרסיות באמצעות הפאסיביות שהם מעודדים והתכנים האלימים המצויים בהם למכביר.
נסי להציע משחק משותף שאינו כולל מחשב. יותר מלהיות על המחשב ילדים זקוקים לזמן עם אימא או אבא. האם את יכולה להציע לו "חוג ספורט" שלו ושל אימא? כל יום שניכם כמחצית השעה משחקים בכדור או בתופסת או כל דבר אחר. לאחר חצי שעה הוא ממשיך לבד או שאולי לפני הוא "מתחמם" לבד עד שאת מגיעה. חוג הספורט (קבוע. ידוע. תחום בזמן) יאפשר לו גם לבלות אתך וגם להוציא אנרגיות. במהלך היום נסי להפנות אותו לכדור, לתנועה. אל תגידי לו שכדאי לו לעשות זאת ואל תסבירי לו, לפי דעתי אנו מדברים מדי עם הילדים ומסבירים להם כל דבר. פשוט התחילי להקפיץ כדור… הוא כבר יגיע…
2. זמן מחשב צריך להיות תחום מראש עם ילדים מסוימים. שבו יחד בארוחת ערב וקיבעו זמן משחק ליום. חצי שעה? שעה? הייתי ממליצה לא יותר. כווני את השעון ואמרי לו שכשהשעון מצלצל הוא יכבה את המחשב, ואם יתקשה בכך את תעזרי לו. סגירת המחשב על ידך אינה פעולה תוקפנית. זוהי פעולה של גבולות שהילד משווע אליה. גבולות שניתנים בתקיפות אך באהבה ובהבנה לקושי. לאחר שתכבי, אל תציעי לו אלטרנטיבה. הוא יהיה במצב רוח קרבי (גם בגלל שישב מול המחשב וגם בגלל שהצבת גבולות), פשוט התחילי לעסוק במשהו שגם הוא יוכל להצטרף אליו.
3. אל תבלבלי בין גבולות לבין תוקפנות. הילד חייב גבולות כדי להפוך להיות ילד. הגבולות הם המאפשרים לו מרחב בו יוכל להגדיר את עצמו. באין מרחב כזה הוא מתפזר… תפקידך לקחת נשימה עמוקה ולעשות את מה שאינך אוהבת: להציב גבולות ולהניח לו להגיב אליהם כשהוא בתוכם. זה בסדר שילד רוצה לפרוץ את הגבולות ששמת לו. ברור שיעשה זאת. הוא חושב שעולמו יהיה מעניין הרבה יותר ובעל אפשרויות רבות יותר מחוץ לגבולות. את, כאימא, כאדם מבוגר, יודעת שחיים ללא גבולות מובילים להרס עצמי. חשבי על נהר שאינו תחום, המים בו יתפשטו לכל עבר, יתאדו ותאבד כל עוצמתם וזרימתם. בנך, כאותו נהר, צריך נתיב לזרום בו כדי שיוכל להתעצם ולהתחזק בו ולגדול לאדם המסוגל לנוע בעולם בשלווה ובביטחון. מצד שני, הכעס על כך שהוא מנסה לפרוץ את הגבולות – מיותר ואינו נכון. תפקידו כילד לנסות לפרוץ, תפקידך כאמו להחזיק בהם. זה הריקוד הישן של ההורות. הורינו לא פחדו לרקוד אותנו. אנו, פעמים רבות כן.
4. שתפי אותו יותר במטלות הבית. פעמים רבות הילדים חווים את ההורים כמעין גמדים קטנים המסדרים ומארגנים הכל בזמן שהם ישנים או בבית הספר, והם הופכים בדמיונם לאדוני הבית. הם במקום בו משרתים אותם אבל אף פעם לא רואים איך הבית נהיה נקי ואיך השניצל הגיע לצלחת. עבודות בית משותפות הן זמן איכות נפלא החשוב יותר בעיני ממשחק קלפים משותף. זוהי גם עבודה פיזית (שחרור מתחים), וגם מלמדת את הילד שכולנו יחידה אחת ועוזרים אחד לשני. אחד הדברים שהילדים הכי אוהבים לעשות זה לשטוף רצפה. רק תני להם לשפוך מים ואח"כ לרקוד עם הסמרטוט קדימה ואחורה… אל תתעכבי על איכות העבודה. זה באמת לא חשוב. העיקר שהם עושים כמיטב יכולתם. את יכולה לסמן להם מקומות שהם צריכים לעבור עליהם שוב, אך היי במקום חיובי ומחזק. זה המקום המעודד להמשך העשייה.
5. קללות: הקללות הן דרכו של הילד לבטא את האגרסיה המצטברת בתוכו. במקומות שאת יכולה "לא לשמוע", הניחי לו. במקומות בהם את שומעת שמרי על קו עקבי של תגובה. העקביות חשובה ממש כמו הגבולות. אני לא מאמינה בעונשים או בצעקות. לא משום שאני חוששת להעניש או לצעוק, אלא משום שאיני מאמינה שזה עוזר. אמרי לו: "אנחנו שומרים על המשפחה שלנו. אנחנו מדברים בשפה מכבדת" והתרחקי ממנו. אם הוא מתחיל להעיף גם חפצים בבית, קחי אותו בתקיפות (לא באלימות) בידו לחדר. הוא יכול לשהות שם עד שיירגע. לפעמים תצטרכי להכניס אותו שוב ושוב עד שיבין כי אינך מתכוונת לוותר. רק כשירגע יוכל לחזור ולהיות עם כולם. רק כשילמד לכבד את הבית. הבהירי לו שאינך מוכנה להימצא במחיצתו כשהוא מדבר אלייך בשפה שאינה מכבדת. את כועסת עליו כי את מאמינה שאסור לו להתנהג כך וזה מזעזע את כל מי שאת. אבל כך הוא מתנהג. הכעס לא יקדם אותך לעבר שינוי לטוב. המסר הוא שהמילים פוגעות ואת לוקחת שליטה ואינך מוכנה להיות בחדר אחד עם מי שמדבר כך. אין צורך להכביר במילים, להסביר או לבקש. הוא יודע מה מותר ומה אסור ועושה מה שעושה משום שזה מה שהוא מסוגל עכשיו. אין מה לכעוס על המסוגלות שלו. היא נובעת ממצוקה ולא מכוח. היי מלאת חמלה למצוקה שלו שהוציאה ממנו את הכאב בצורה של קללות, אך אל תסכימי להיות חלק מזה.
6. חשוב!!!!!! החזיקי בראשך את המשפט: "אני מאמינה בך ובכוחות שלך". אל תגידי לו את זה. כרגע הוא במצוקה ורוצה שיראו את המצוקה שלו. אבל החזיקי את המשפט הזה בלב שלך. התחילי להאמין בו, בכוחות שלו להתמודד, לנוע הלאה מהמקום בו הוא נמצא היום. התחילי להאמין שיש לו עוצמות ויופי, והחזיקי את האמונה הזו בליבך ובראשך כל הזמן יותר ויותר: בזמן שאת מגיבה אליו ומדברת אתו, בזמן שהוא בבית הספר, בכל פעם שאת חושבת עליו או מגיבה אליו.
7. כל בוקר לפני שיתעורר, שבי ליד מיטתו ודמייני כיצד אור גבוה, אוורירי ונוצץ, אור של בריאות, הרמוניה ואיזון, מגיע מהשמיים ונכנס אליו ואלייך. את יכולה לעצום עיניים ואת יכולה להשאיר אותן פקוחות. הניחי את הידיים שלך באוויר מעליו ותני לאור הזה לנוע גם מתוכך אליו. אינך חייבת לראות בדמיון, רק דעי או הרגישי או גם וגם וגם… שהאור ממלא אותך ואותו. עשי זאת לפני שיתעורר כדי שיוכל להתחיל את היום מחוזק.
8. כל ערב, אחרי שהלך לישון, שבי ליד מיטתו ושלחי לו אור באותו האופן. לחשי לו בליבך שאת מאמינה בו, בשמחה שבו, ביכולותיו. שאת מאחלת לו ליל מנוחה בו יתחזק, והשמחה והשלווה יעלו ויגדלו בתוכו, וכל מה שאינו נעים לו – שישתחרר בלילה.
9. והכי חשוב – נשמי עמוק, זה תהליך.
באהבה לכל האימהות והאבות,
שירלי